תוך הטיית ראש קלה של מבוכה.
רצתי כל הדרך הביתה, נכנסתי בסערה, נבוכה דביקה וקצת אבודה, זורקת את הדלת להיטרק למקומה, ואת הגוף שלי על הרצפה, כדי לצייר לבבות בפינה של דף המחברת, כשחץ אדום חדור מטרה חוצה כל אחד מהם, נושא את שמותינו עליו, חייכתי בסיפוק והוספתי את המילה, לנצח.
זה היה הרגע בו ידעתי שאני יכולה להתחיל לדמיין את פרטי החתונה שלי.
עשור אחרי ואני בשמלת כלה אמיתית,
עומדת במרכז הרחבה נבוכה דביקה וקצת אבודה, מביטה סביב ולא מצליחה לזהות אותי בתוך הפרטים שסביבי. זה לא היה דומה לאיך שדמיינתי.
יום חמישי של תחילת יוני, בחצר ביתו של בילאל החתן שרשראות דגלים נוצצים עוטפים את קירות הבטון, רגע לפני שהוא יצהיר את הלנצח שלו, והוא נינוח בג’ינס וחולצת טריקו.
ריח הקפה הנמזג לכוסות קטנטנות מתפזר באויר, שולחן צבעוני ומזמין של מתוקים עושה שמח בגוף.
הצעירים קושרים ומותחים קישוטים, הבנות מתכנסות לטאצ’-אפ אחרון,
ברקע הכבשים פועות, ותרנגולים תרים אחר פירורי הכנאפה על רצפת האספלט.
מתבוננת וחושבת, שלפעמים צריך להניח לדברים לקרות, ופשוט להיות.
והפרטים, כשהם מדויקים, הם נופלים למקום, בנחת